חברים מספרים

ישי זה חיוך

ישי זה שמחה

ישי  זה אהבה

ישי זה הקטן שלנו, התינוק

עם כל הרגשות שזה מעורר.

איזו אהבת חיים, אהבת אדם, אהבת ילדים, אהבת הטבע החיות והסביבה.

זיכרון ראשון, טלפון במוצאי שבת המבשר לנו שנולד לנו אח, ילד תשיעי למשפחה.

כל כך רצינו בת, אפילו שם היה לנו.

אבל אי אפשר היה שלא להתאהב בך, ילד צהוב עם חיוך ענקי.

אז בברית בשבת כשנתנו לך את השם ישי, אבא אמר שישי הוא אחד מאותם צדיקים שנפטרו מהעולם הזה ללא חטא. שתים עשרה וחצי שנים אחר כך התברר לנו שזו כנראה גם המהות שלך, לצאת מהעולם הזה ללא חטא, בדיוק כמו השם שנתנו לך. ישי, אח קטן ואהוב.

רציתי לחלוק איתכם תמונות מזיכרוני. תמונות של ישי, אוסף של זיכרונות קרובים כל כך. פסיפס צבעוני של חוויות ותחושות שיש לי ממנו. אני מקווה שהזיכרונות האלה ישקפו, ולו במעט את דמותו של ישי אחי הקטן.

כשנולדו הילדים שלי התרגשת מאוד. מיד רצית לתת לי מתנה ולהביע את שמחתך ואהבתך. היית כל כך קטן כשמאיר נולד, בערך בגילו כיום. לקחת בדים בצבע תכלת וצהוב, גזרת ורקמת והכנת כרית לב רכה ויפיפייה. גם כשאפרת נולדה נהגת כך.

אהבתך הקיפה את ילדי בכל שנותיהם. תמיד שמחת שהגיעו, פינקת אותם ונתת להם מתנות.

ישי יקר שלי, אהבת החיים שבך, השמחה והקשר לטבע כל כך אפיינו אותך.

בכל זיכרון שקיים אצלי יש משהו שמעלה את זה.

ההליכה עם הילדים שלי לגן החיות- ליטוף הארנבות הרכות והצחוקים הרבים. הטיול לעין פואר והשיכשוך במים עם הילדים ועם הכלבה שכל כך אהבת- פוקס, וכל ההנאות הקטנות שתמיד ידעת להפיק מכל מצב.  ילד טבע, יחף, אהוב, שמח. כל אחד רצה לצרף אותך לטיול שלו, לחוויות שלו.

כשאני מדמיינת אותך, תמיד הדמיונות שלי מלאי צבעים. אתם זוכרים את הכדורים שישי היה מקפיץ? שלושה כדורים בבת אחת. אני אף פעם לא הצלחתי, והוא – בכזאת חינניות, בקוליות, היה עושה את זה. המתקנים שהיית לוקח את הילדים שלי, הסוסים, השוקו החום וכדורי השוקולד שהיית מחסל במתיקות, הבריכה הכחולה שיצאת ממנה, אדום מהשמש וצהוב שיער. שרשרת החרוזים שהכנת לרננה, הכל מלא צבעים, מלא חוויות.

ישי, יקר ואהוב שלנו, אתה כל כך כל כך חסר. עכשיו כשאתה אצל הקב"ה אתה בוודאי מנעים לנו את זמנו. אתה ודאי מוסיף שם שמחה ואהבה. אנא ישי, שלח כוחות לאבא ולאמא, לסבים ולסבתות ולנו האחים. תמיד נזכור אותך בשמחה במתיקות ובאהבה.

הספד לישי, נכתב ונאמר ביום השלושים:

אני יושבת וחושבת עלייך ישי והלב מתמלא בגעגוע כ"כ חזק, א"א להאמין שאתה כבר חודש לא איתנו, אתה כ"כ חסר, החיסרון שלך כ"כ מורגש, אני מתקשרת לאבא ואמא ואתה לא עונה לי לטלפון... אנחנו מגיעים לשבת ואתה לא מחכה לנו למטה, יחף עם חולצת שבת  כדי לעזור לנו לקחת את הדברים למעלה... הכל פתאום כ"כ שקט והנוכחות שלך באוויר כ"כ חזקה ומוחשית... איך אפשר לקלוט את החיסרון? אני מרגישה כמו בחלום רע ועוד מעט תופיעו אתה ושלמה עם חיוך ענק על הפנים ובצחוק מתגלגל תגידו שסתם עבדתם עלינו... אבל כנראה שלא...

אני נזכרת שכל ההריון שלך התפללתי שהפעם תיוולד בת וגם אמא עבדה עלינו ככה שהייתי בטוחה שהפעם תהייה לי אחות קטנה...צחקנו שנקרא לך שרהל'ה... ואז נולדת ישי, הבן החמישי במשפחה. קראו לך ישי בגלל שנולדת בשבת ואבא אמר שנשמות של צדיקים נולדות בשבת וגם קראו לך ישי ע"ש ישי אבי דוד שנולד ונפטר בשבת ללא חטא... אומרים שלהורים נזרקת נבואה בנתינת השם... גם אתה ישי שלנו עברת מן העולם ללא חטא. מאז שנולדת התאהבתי בך היית תינוק כ"כ מתוק ואני הייתי בכיתה ט' וטיפלתי בך כמו בבן.. אמא הייתה הולכת לעבודה בערב ואני הייתי מאכילה אותך ומקלחת אותך.מספרת לך סיפור ומשכיבה אותך לישון.. הייתי משחקת איתך ב"חנות פרחים" כדי לעשות לך חשק להתקלח ואתה היית מתחבא לי באמבטיה ואני הייתי קונה שרוצה לקנות פרחים וחיפשתי את הפרח המושלם עד שמצאתי אותך מתחבא, כי כזה היית ישי, הפרח המושלם!

תמיד היית שואל אותי עם אני כבר עושה לאליה ואורי "פרח" באמבטיה ואמרתי לך שלא כי אין לי סבלנות לזה... אבל השבוע שיחקתי איתם את המשחק הזה במקלחת וזה יהיה הזיכרון הכי מתוק שלי ממך ישי, פרח שלי!! היינו כ"כ קשורים שכשהתחתנתי כל הזמן אמרת לי שאתה בכלל לא שמח כי בגלל החתונה אני אעזוב אותך... כל החתונה שלי היית צמוד אליי, גם בחופה, עד שרב אברום הזיז אותך ממני ואתה כ"כ נפגעת... לאט לאט הבית של אבא ואמא הפך לבית של גדולים ואתה היית נשאר לבד והיית יורד לבית של מיכל וכך הפכת להיות חלק מהמשפחה שלה... בחנוכה של שנה שעברה נסענו עם מיכל וחמי והילדים לגן החיות התנכ"י וכמובן שגם אתה באת אתם כחלק טבעי מהילדים שלה... בחנוכה השנה פתאום גילינו את התמונה שלך מאושר ושמח עם כל הילדים בגן החיות...

כ"כ קשה לי לכתוב עלייך זיכרונות אתה טיפוס כ"כ חי והלב בכלל לא קולט את האסון... בתור הילד הצעיר במשפחה היית "מלך האחיינים" והם כ"כ מרגישים את חסרונך.. מי ייקח אותם לסוסים של הורביץ, מי יעשה להם אבייויו ומי ישחק איתם בשבת בצהריים ומי יכין להם כריות ליומולדת?

כ"כ חיכינו כבר לבר מצווה שלך... בשבת האחרונה שהיינו יחד דברנו על תוכניות לבר מצווה ואמרנו שנעשה לך מצגת... ואז אבא אמר שנעשה לך כמו שעשינו לכולם... אבל גם כמו כולם כבר לא יהיה... י"ז בתמוז יישאר עצוב לנצח... במקום לחבר לך שיר לבר מצווה אני מחברת לך הספד...

אחי הקטן ישי, תנוח בשלום על משכבך ותהיה מליץ יושר על  אבא ואמא, הסבים והסבתות ועל כולנו שיהיה לנו כח להמשיך בלעדייך ובלעדי שלמה...

בס"ד

אני יושב מול דף ריק וחושב, חושב מה אני רוצה לכתוב, על מה ולמי.

אבל כל מה שעובר בקו המחשבה זה לא יותר מבליל מחשבות.

מחשבות משמחות, מחשבות עצובות, מחשבות של צחוק ומחשבות של בכי, מחשבות מתרוצצות.

כמו פאזל שכל חלקיו לא מראים תמונה שלמה.

תמונה של מה שעובר בפנים, תמונה שרוצה לצאת אל הדף ולא מצליחה.

היום אחרי 3 שנים כבר סיימתי תיכון, גמרתי בגרויות, הייתי במכינה ואפילו התגייסתי.

נכון, היה לי טוב במשך הזמן ואפילו הפצע התחיל להגליד. אבל משהו חסר.

משהו שיושב בפנים, משהו שעולה ומפיל דמעה.

מפיל דמעה בכל פעם שמתנגן שיר עצוב, כשנוף יפה נפרש מולי, כשחבר עומד מתחת לחופה ואפילו סתם ברגעי שקט מהורהרים.

והמשהו שבפנים צובט בלב והדמעות עולות והקול החנוק רוצה לצעוק

 איפה אתם? למה אתם לא איתי? למה אתם לא כאן?

למה אתם לא יכולים לעמוד מתחת לחופה, לסיים בי"ס, לראות נוף יפה ואפילו סתם לשבת ביחד איתי בשקט ולהרהר.

ואנשים מסביב?

אנשים מסביב לא יבינו, הם לא יוכלו להבין, מדוע שקיעת שמש בסוף יום, מעלה דמעות בעיניים.

הם אף פעם לא יבינו את הרגשת חוסר האונים אל מול אבדה שלא תשוב.

הם ממשיכים ללכת, ללמוד, להתחתן, לעבוד.

ואני, אני עומד בצד מתבונן בשקט ומבין.

מבין שחייבים להמשיך, מאמין שגם אתם הייתם רוצים שנמשיך הלאה, כי ככה הייתם וכי ככה חייתם.

חייתם חיים ממצים, חיים של שמחה, חיים של אהבה ונתינה.

וככה הייתם רוצים שנחייה.

ישי

אי אפשר לשכוח, איך עמדת שם בשיער זהוב ועיניים מבריקות וחייכת. חיוך ילדותי חיוך רגוע. חיוך של ילד שכל חייו פרושים לפניו.

ישי

אתה הילדות שכולם רצו לחוות, שרצו לקחת בה חלק, חוליית האמצע בין הדוד לאח הקטן, השארת אחריך רסיסי ילדות מצופי אהבה.

ושלמה,

אתה המפקד, האח שמאחורי הסמכות והאחריות שלו, שכנה אישיות גדולה, אישיות מחבקת, מבינה, מכילה.

 הרי לא פלא שביום האחרון לקחת את אחיך הקטן מבית הספר, קנית לו דברים יפים.

  כי ככה היית..

ועכשיו, כשאני יושב וכותב והדף כבר  מתמלא לאיטו, אני יודע.

אני יודע איך אתם רוצים שנחייה איך אתם רוצים שנמשיך.

בדיוק כמוכם.

עם עיניים מבריקות וחיוך ילדותי ודאגה לאחר.

עם אהבה, אהבה גדולה לחיים, חיים שאתם השארתם אחריכם ושאנחנו חייבים לדבוק בהם.

כי ככה הייתם רוצים שנחייה.

כי ככה הייתם רוצים שנהייה.

רוצים שנמשיך, שנחייך,שנאהב, שנתמסר ונמצה עד תום.

כי רק ככה ממשיכים הלאה

כי רק ככה משהו מכם חי אצלינו בפנים.

מאיר:

ישי הביא לי צעצועים, קלפים של ירושלים וסטיקלייט שמאיר בחושך בלילה.

הוא גם הביא לי עפרונות צבעוניים עבים וצירף מחדד גדול צהוב שמיוחד לעפרונות כאלה עבים.

גם קופסא לדיסקים הוא הביא לי.

לישי היה תמיד חיוך על הפנים והוא תמיד שיחק איתי במתקנים בשבת כשהיינו באים.

בשבתות בצהריים  הוא היה לוקח אותי אל מיכל לשחק שם.

אפרת:

ישי שיחק איתי בכדור. בחג סוכות הוא נתן לי לימון צהוב (אתרוג...)

הוא שיחק איתי עם הכלבה פוקס ולקח אותנו לסוסים, והוא אמר לנו שאנחנו יכולים להאכיל את הסוסים בקש, אז האכלנו.

בשבת שיחקנו ברולר בלייטס של ישי וגם בסקטבורד. הוא הרשה לנו גם בקורקינט שלו.

הוא היה לוקח אותנו לבית כנסת ומביא לנו סוכריות. הייתה לישי כיפה גדולה על הראש.

בפסח הלכנו עם ישי לעין פואר, הוא ויצחק הכניסו את הכלבה פוקס למים. היא נרטבה ונבחה חזק.

כשהיינו בשבת בסוסיא ישי שיחק איתנו בבריכה.

ביום שבו קרתה התאונה, היינו אצל סבא וסבתא מהצד השני, צד אבא. סבתי הרימה את הטלפון וניתקה תוך זמן קצר מאוד. היא הניחה את ידייה על הפנים והתחילה לבכות. סבי נצמד אליה ושאל מה קרה. סבתא ספרה לו את כל מה שארע: שלמה וישי נהרגו בטנדר של שלמה וגם חבריו של ישי נהרגו. פתחנו את הטלויזיה וראינו אוטובוס מתנגש במכונית על כביש חלק במיוחד. הילדים, אנחנו, נשכבנו לישון הממומים מהאירוע. למחרת ביקרנו את אימנו בבית סבא וסבתא בשבעה. זו הייתה חויה לא נעימה ואני זוכרת אותה עד היום. 

רננה:

ישי הכין לי שרשרת יפה צמודה על הצוואר. היא חונקת אותי, שיכין לי שרשרת יותר גדולה...

הוא לקח אותי בשבת לבית הכנסת ולמתקנים יחד עם פוקס ואני פחדתי מפוקס.

ישי אהב להכין שוקו בבקבוק ארוך שמתערבב (שייקר). בשבת בבוקר הוא היה מכין לנו שוקו.

ישי לקח אותנו לסוסים ונועם ליטף את הסוס בראש.

בחדר של ישי יש כוכבים על התיקרה.

כשנסענו לעין פואר ישי נסע איתנו באוטו כי הוא רצה להגיע ראשון יחד איתנו.

והוא לא רצה לחכות עד שסבא וסבתא יתארגנו.

 ועוד זכרונות...

בשבת בבוקר כשאמא וסבתא עוד ישנו, ישי היה נותן לנו בשקט בשקט שוקו שהוא היה מכין ועוגה.

ישי מאוד אהב לשתות שוקו.

פעם כשהוא בא אלינו לשבת הוא זלל את כל הכדורי שוקולד.

ישי לימד אותנו כל מיני שירים מצחיקים, למשל, ימי החנוכה שנשב בסוכה... שיר על נסראללה ועוד כל מיני.

בקיץ ישי נסע איתנו לגן חיות. יש לנו תמונה איתו ליד הדובים. הוא הגיע ממצפה יריחו ובא למשרד של אבא בגבעת שאול. הוא מאוד התרגש ושאל את אבא כל מיני שאלות.

יש לנו גם תמונה איתו כשביקרנו במוזיאון ישראל.

כשהינו מגיעים לשבת ,ישי תמיד היה בא לעזור עם התיקים. הוא היה יורד בירידה, רחוץ עם חולצה לבנה אבל... יחף!

מאיר תמיד ישן עם ישי ואריאל בחדר והבנות עם אבא ואמא.

ישי ידע להקפיץ כדורים, שלושה בבת אחת. הוא גם ידע לשחק עם מקלות ועם כלי כזה שנראה כמו כד.

כשמאיר נולד ישי הכין כרית בצורת כוכב, יפיפייה. כשאפרת נולדה ישי הכין שוב כרית בצורת לב, גם היא יפה מאוד.

אנחנו שומרים את הכריות במקום שמור כדי שלא יקרה להם כלום וכדי שהם ישארו למזכרת.

הלל:

פעם אחת בפסח באנו אליכם ואז אני נסעתי עם סבא וסבתא ועם אריאל וישי וכל שאר הילדים נסעו עם אבא ואמא,

ואז אבא ואמא הלכו לטיול אחד ואנחנו הלכנו למעין השילוח, והלכנו מהסוף והייתה שם המערה עם מדרגות

וישי נכנס לתוך המערה וקרא לי, ואז עמדתי ליד הפתח של המערה וישי אמר לי שהוא נפל במערה ולא מצליח לקום

ושאני אקרא לסבא וסבתא ואז קראתי להם ופתאום הוא יצא ואמר שהוא סתם עבד עלינו.

במעיין השילוח ישי עשה לי "שק קמח" והלך איתי בתוך המים.

פעם אחת שהיינו אצלכם ישי הביא את החמור שלו ואנחנו רכבנו עליו.

תהילה:

ישי העלה אותי על החמור שלו כשהייתי תינוקת, והיה לי מאוד כיף!!

רעות:

1.ישי היה מכין לנו תמיד פנקייקים ממש טעימים וגם היה בא אלינו כל יום אחרי הבית ספר.

2.ישי היה מביא חמורים ואנחנו הינו רוכבים עליהם ומאוד נהנים.

3.ישי היה בא איתנו להמון מקומות.

4.ישי היה מביא לנו מתנות בימי הולדת או סתם ככה.

5.ישי הכין לנו כריות.

6.ישי היה מביא לי מפיות לאוסף מפיות שיש לי.

7.ישי היה תמיד בא לימי הולדת שלנו.

8.ישי היה ממציא משחקים כמו שלוקחים 10 בובות ומחביאים אותם ואז צריך למצוא אותם.

הדס:

התאונה הקשה/ הדס באב''ד

שמי הדס ואני בת שמונה. אני לומדת בכיתה ג במצפה יריחו. רציתי לספר לכם על סיפור עצוב מאוד שקרה לי. לאמי יש שמונה אחים ואחיות, אבל אני רוצה לספר לכם רק על שנים מהם, על שלמה וישי. שלמה בן  24 וישי בן  12 וחצי. גם הם גרים עם סבי וסבתי ביישוב בו אני גרה. שלמה כבר בצבא וישי עדין לומד, הוא בכיתה ז'. אהבתי ללכת לביתם לשחק וגם הם אהבו לבוא אלי, אהבנו מאוד לשחק אחד עם השני. יום אחד ישבנו אמי, נעם אחי הקטן ואני לארוחת ערב משותפת, ופתאום צלצל הטלפון. אמי הלכה לענות ואז שמענו את אמי בוכה ולא הבנו מדוע. בדרך כלל איני רגילה לראות את אמי בוכה. לאחר שסיימה אמי את השיחה היא אמרה לנו שלשלמה הייתה תאונת דרכים, המכונית שבה נסע החליקה בגשם ונתקעה באוטובוס, אמי סיפרה ששלמה נפצע קשה מאוד ואז היא אמרה בבכי שגם ישי היה שם, אחרי כמה דקות היא אמרה בקושי רב ובדמעות ששלמה וישי נהרגו. כולנו היינו עצובים מאוד, חשתי כאב גדול בליבי. באותם רגעים חשבתי על סבתא איך היא מרגישה עכשיו, וניסיתי לדמיין היכן קרתה התאונה הקשה. אחרי כמה דקות שמענו דפיקות בדלת, פתחתי את הדלת וראיתי מספר נשים בפתח, הן היו חברות של אמי, הן עזרו לאמי לארגן את הבית ולהשכיב את הילדים. אחרי שעה אבי ואמי הלכו להלוויה ואנחנו נשארנו לישון בבית עם בייביסיטר. היום עברו שנתיים מאז התאונה הקשה ואני זוכרת אותה כאילו היא הייתה אתמול. אני מרגישה עדיין עצב גדול בליבי ואני מתגעגעת מאוד לשלמה ולישי. אני מקווה שתהייה תחיית המתים בקרוב ואראה אותם שוב.

 אליה:

ישי היה ילד עם חיוך על הפנים, היה לו פרצוף מחייך ותמיד כשבאתי אליו הוא היה שמח!!!!!!!!!!! 

ישי היה עושה לי חמור, שהוא חמור ואני דוהר עליו, כי פחדתי להיות על החמור שלו. 

אני פחדתי מהחמור של ישי ותמיד הוא היה שואל אותי עם אני רוצה לרכב ותמיד הייתי אומר לא ובורח!!!

ישי היה חמוד הוא היה מקפיץ אותי ומטייל איתנו. הוא היה חזק.

תמיד כשהיינו באים למצפה יריחו ישי היה מחכה לנו למטה ועוזר לנו להעלות את התיקים!

ישי נתן לי מתנה שעד לפני שנה עדיין הייתה אצלי במגירה!

ישי נתן לי במתנה כרית קטנה, עם צמר גפן בפנים, בצורת לב.

שלמה וישי היו דודי האהובים! ישי היה עושה לי אבי יו יו!

ישי תמיד חייך אלי. ישי תמיד ניסה בעדינות לשכנע אותי לא לפחד מחיות. ישי תמיד הראה לי את הפעלולים שלו.

כשישי בא אלינו הוא קטף לנו סברסים.

אורי:

ישי דודנו האהוב רוצים שתחזור במהרה! אהבתי שהרכבת אותנו על החמורים. אוהב אורי אחיינך.

שלמה וישי אהובים...❤

יואו עברו עוד 12 שנים בלעדיכם! אני לא ממש זוכרת אותכם כי הייתי מאוד קטנה אבל רק מהסיפורים שמספרים לי עליכם מציף אותי הגעגוע ועולות לי הדמעות... למה דווקא אתם?! אני זוכרת ניקיונות של פסח מלפני כמה שנים, שעזרתי להלל לסדר את החפצים שלה, ופתאום היא הרימה משחק כזה של הרבה ילדים נותנים ידיים ורוקדים והיא סיפרה לי שאת זה היא קיבלה ממכם במתנה, כמה עצוב זה היה... אני ממש זוכרת שישבתי ובכיתי עם אמא הרבה זמן עד שנרגעתי...

ישי, עליך מספרים שהיית כזה דוד אוהב שכולם אהבו להיות איתך... היית מצחיק ומלא באנרגיות... היית מחלק מתנות לאחיינים והם כל כך אהבו אותך... היית בסהכ בן 12, הלכת מאיתנו בלי חטאים בכלל...😞

ושלמה, עליך מספרים שהיית המפקד הכי טוב בצבא, כזה דואג ואוהב, סיפרו לי פעם על זה שעזרת לחייל להשתחרר הביתה לאיזה חג שאישתו לא תהיה לבד, ושהיית הכי גיבור מכולם והרגת מחבל כשכולם פחדו להיכנס לבית שלו... הייתה מוערץ על כולם!!!

הלכתה מאיתנו בסהכ בגיל 24 כשכול החיים עוד לפניך....😞

תשמרו עלינו מלמעלה ותדאגו שלא יהיו יותר צרות... תדאגו שלא יהיו יותר משפחות שכולות...

אוהבת אותכם וכל כך מתגעגעת והלוואי שהיה אפשר רק לתת לכם חיבוק אחרון..❤

א. היינו באים לא מעט פעמים שהרב היה יושב בסלון באמצע שיחות חשובות, והרגשנו קצת לא בנוח, ומיד ישי היה מקבל אותנו בשמחה והיה דואג שנרגיש בבית.

ב. אצל ישי לא היה מושג בבית ''אסור לי חברים'' תמיד הבית שלו היה פתוח לחברים

ג. ישי אהב תמיד ללכת לטייל, פעם בכיתה ה' ישי וויתר לי שאני יעשה סנפלינג במקומו למרות שממש אהב לעשות סנפלינג ורצה לעשות בעצמו, עשיתי והיה לי ממש כיף, וישי שמח שנהניתי והיה לי כיף, למרות שבגללי הוא הפסיד את התור שלו.

ד. היה משחק כדורגל בין ישראל לאסטוניה:

''הלו ישי, אפשר לבוא אלייך לראות את המשחק?''

''ברור''.

גם יעקב בא, 0-4 לישראל אני ויעקב יוצאים מהבית. אחרי דקה שאנחנו מדברים על המשחק הכלבה של ישי קופצת עלינו, ובזמן הזה נפלה לי הכיפה אני ויעקב חיפשנו את הכיפה שעה ולא מצאנו.

יום אחרי ראיתי את הכלבה של ישי עם הכיפה שלי בתוך הפה...

ד. אני זוכר שהוא עזר לי כשהוא התעקש יחד איתי כשרציתי לעשות ג'אגלינג בחודש ארגון. הוא ידע ג'אגלינג טוב מאד.

התכונה הכי בולטת שלו הייתה עקשנות.

אני זוכר מעשה טוב שהוא עשה, זה היה בחודש ארגון, הוא עזר לטובת הקבוצה שרק הקבוצה תנצח בריקוד ולא מישהו אחר.

א. אני זוכר שפעם כשעוד לא ידעתי לשחק כדורסל, ישי היה מלמד אותי, וכל סל שקלעתי הוא היה מוחא כפיים ושמח.

ב. הוא ידע להיות שמח, והתכונה הכי בולטת שלו הייתה שמחה.

ג. בערב שבת ארגון לפני כמה שנים כשחילקו לנו את התופים (עשינו ריקוד תופים) אני קיבלתי תוף גרוע מאוד, ומישהו שלא  היה בשום חזרה קיבל את התוף הכי טוב, אמרתי למדריכים שאני רוצה את התוף הזה, ואז כולם צעקו עלי, ואז ישי הגיע והצליח להרגיע את כולם ולהצדיק אותי.

ד. פעם הלכתי אל ישי לראות משחק כדור סל (אגב, ישראל הפסידה אבל עלתה לאליפות אירופה) ואז אח של ישי הביא מכשיר ספורט, השתמשנו בו ואני שברתי אותו. התפדחתי וישי אמר לי: לא נורא, כנראה שאתה חזק מידי.

ה. אני זוכר שהוא תמיד היה מגיע לשיעור של אבא שלו גם בגשם הכי סוער.

א. ישי תמיד היה יודע איך לגרום לנו להתרגש, פעם באתי אליו ושיחקנו במחשב וכבר היה לי משעמם ותוך שנייה ישי קלט שמשעמם לי ועבר למשהו אחר - הייתה לו רגישות לזולת. 

ב. אני זוכר שהוא תמיד היה עוזר לי כשקרה לי משהו. אם הייתי נופל, הוא מיד רץ לעזור לי לקום ולבדוק אם קרה לי משהו.

ג. התכונה הכי בולטת שלו הייתה יושר. הוא היה מכבד את כולם ועוזר.

א. אני זוכר את ישי כילד תוסס ושמח. כשהוא היה מדבר כולם היו מקשיבים לו, כי היה אכפת לו מכולם. בכיתה ו' היינו לומדים בישיבה במצפה יריחו עם האברכים שם, ישי, יהושע ודניאל היו לומדים עם אברך אחד, ואני הייתי לומד עם אברך אחר לבד. הזמן של ארוחת צהריים היה לפני הלימוד, וישי תמיד התעקש שאני אשב לאכול אתם בישיבה, כי הוא לא רצה שאני ארגיש בודד.

ב. אני זוכר שישי היה מזמין אותי לראות משחקי כדור סל של 'מכבי' בבית שלו, הוא היה אוהד גדול שלהם, והוא אהב לראות כדור סל.

ג. אני זוכר שהוא לימד אותי איך לשמוח מכל דבר.הוא ידע תמיד לשמוח, אפילו שכעסו עליו.

ד. הוא היה שמח עם כולם וצחק בלי סוף.

ה. הוא תמיד היה בא לארגן דברים.

ו. התכונה הכי בולטת שלו הייתה שמחת חיים.

א. הוא היה טוב בחשבון. והתכונה הכי בולטת שלו הייתה עקשנות.

ב. אני זוכר שבכל ל"ג בעומר הוא היה מביא הכי הרבה עצים, ובל"ג בעומר כל מקום שהוא רצה לעשות מדורה היינו עושים שם, אפילו אם אנחנו לא רצינו.

ג. כל יום חמישי היה משחק של מכבי ותמיד ישי היה בא אחרי המשחק בכל יום שישי ומספר חוויות: "איזה סל" "איזה הטבעה"...

תמיד לישי הייתה דעה עצמאית. לא היה אכפת לו מה כולם אומרים, הוא היה אומר מה שהוא חושב.

א. שנה אחת כשאספנו קרשים לל"ג בעומר, ישי בא עם האתון שלו, וסחבנו אתה פול קרשים.

ב. כשעלינו לגבעה בפתיחת חודש ארגון, קבלנו את הנושא 'שער השמיים' כתוב על בריסטול, וישי תפס אותו ונופף מול כולם.

כשהייתי בכיתה ו' באחת ההפסקות ישי הכריז בכיתה: מי רוצה עץ ריח כזה של מכוניות, ואני אמרתי ראשון: אני, והוא הביא לי, ועד היום זה תלוי לי בחדר, מזכרת מישי.

בע"ה מחר פרק חדש. הפעם באמת.  הפעם מוכנים יותר. מתרגשים יותר.

סיימנו חיי נעורים נפלאים במצפה יריחו. 

אני אוהב את מצפה. את האנשים. את המבנים ואת החול. זה דבר ידוע בישוב. 

קשר עם בית, מולדת הוא עמוק על אף היותם דברים דוממים. 

אני זוכר ימים בהם נתנו יד, ורצנו ושיחקנו " הקדרים באים ". 

לפתע שלושה קדרים נעלמו.  חשבנו הם צוחקים. 

ישי אחיה ואיתן, אחים שלנו, נעלמו המשחק. מוזר. 

ואז קיבלנו את החיבוק הגדול ביותר שיכלנו לקבל. הישוב עטף באהבה. כמה שרק יכל. 

זה חיבר. אותנו. אותנו לישוב. 

אותי אליכם ולישוב. מאד. 

אני מדמיין, ישי בטח ילמד בישיבה במצפה רמון.

אחיה ילמד עם אלון ויודה באלישע.

ואיתן ? בדוק עותניאל.

אחים. 

החיבוק שיצרנו אחד עם השני בעקבות החיסרון של שלושת הקדרים יצר משהו חזק. בלתי שביר. חזק יותר משוקו. 

אז, לא פשוט להתנתק במידה מסוימת מהאהבה של חייך.

כן.  לא יהיו צחוקים בדואר, ופיוזטי על חשבון הנוער. 

בקושי מכבי עם בנצי יהיה. 

ולא נשמע כל יום את קולו של חויה האח. זה יהיה, אבל יתמעט. 

אבל הזיכרונות מהמקום הנפלא הזה הם מתוקים. סוכר. 

אתם יודעים עד כמה אני מחובר למקום הזה, מהקטנים שבחבורה ועד למועדון ה50+. 

זה מיוחד. זה לא רגיל להתחבר כל כך למקום.

נכון. יש קשר. אבל שונה. 

ולכן הסיום הזה הוא התחלה חדשה. 

בע"ה נלמד, נתגדל בתורה. נצליח לעמול קשה, לקבל ניצוצות. אורות.

השקט של הטיילת יחכה לנו תמיד.

נוער הישוב ייצפה. 

אני אוהב את מצפה. אני אוהב אתכם אחים. בע"ה נעשה ונצליח.

אוהב.

אני זוכר שכשהיינו בכיתה ד', הייתה תקופה שהייתה חוברת קלפים של תנועת 'מבראשית'. בחוברת היה קלף נדיר.

למדתי בת"ת מכמש ושם יש ילדים מכל מיני ישובים, ואצלם זה לא היה כ"כ נדיר. החלפתי איתם בעד כמה קלפים, ובישוב החלפתי את הקלף הנדיר עם ילדים אחרים בעד הרבה קלפים. אני זוכר שכשהחלפתי, במוצ"ש אחד ,עם ישי את הנדיר האחרון שהיה לי, הוא נתן לי בעד המון קלפים, ואני זוכר שיצא מהבית שלי מאושר, ורקד עם הקלף הזה.

דרך אגב הוא מילא את החוברת, וזכה בהגרלה - בכדורגל.

 א. יום אחד ישי הגיע אלי, רצינו לשחק, אך אחותי הקטנה רצתה שנקריא לה סיפור. היא הביאה ספר לישי, כאשר ישבנו סתם ושוחחנו, לקחנו את הספר וישי רצה להקריא לה את הספר אך הספר היה כולו בצרפתית. ישי כמובן לא ידע צרפתית ואיילת רצתה סיפור, אז מה עשה? לקח את הספר שהיה מלא בתמונות והתחיל לספר סיפור מפרי דמיונו על שמוליק הקיפוד ויוסי החתול. התפקענו מצחוק ובכל פעם שישי רצה לסיים את הסיפור, אילת ביקשה עוד ולא ויתרה. ישי נאלץ להמציא עוד ועוד פרטים. את הספר שמרתי אצלי עד עכשיו.

ב. פעם אחת בשבת ישי בא אלי, אך לא ידענו מה לעשות. פתאום היה לישי רעיון. למה שלא ניקח את הכלבים לטיול? הוא לקח את הכלבה שלו ואני לקחתי את ג'וצ'קה הגורה של הכלבה שלנו וירדנו למוצב, שחררנו את הכלבות ונכנסנו למחילות, במחילות ישי הבהיל אותי כהוגן, כי אני אז לא הכרתי את המוצב. כשיצאנו אני וישי חיפשנו את הכלבים ולא מצאנו. עמדנו שם ליד המדרון, פתאום שתיהן מגיחות בהפתעה, כמעט מפילות אותנו, הבנתי שג'וצ'קה מצאה חברה. גם עכשיו כשאני מטייל איתה אני תמיד זוכר.

א. אני זוכר שתמיד כשהיה משעמם הוא היה מוצא לנו תעסוקה.

ב. הוא ידע כדור סל. והתכונה הכי בולטת שלו הייתה נדיבות.

ג. הוא תמיד נתן להשתמש בהרבה דברים שהיה לו, הוא חילק כל מיני דברים, כשהיה מביא טישו היה לו תמיד בכיס ונתן להשתמש לו בדברים כמו לורדים.

הוא תמיד נתן. כשבאת אליו היה לך מה לעשות, הוא תמיד נתן לשחק ותמיד נתן לחברים שלו ולכולם. 

ישי המדריך בעזרא:

באחת הפעולות בעזרא שהיו קשורות ללחץ חברתי, בקשתי מישי להתנדב לספור כוסות, העניין הוא שבקשתי קודם מכולם לספור בפני את הכוסות, ולהגיד שיש 17 כוסות מה שלא היה נכון, באמת היו 16 כוסות. המטרה הייתה שגם הוא יגיד שיש 17 כוסות בגלל דעת הרוב והלחץ החברתי.

הפעולה החלה כמתוכנן כל אחד ספר ואמר בהחלטיות שישנן 17 כוסות. בסוף הגיע תורו של ישי לספור אחת, שתים.. שש עשרה.

בגלל שכולם אמרו 17, הספק כרסם בליבו והוא ספר פעם שנייה, ושוב הגיע למספר 16. בלי להתבלבל הוא אמר לכולם שהם טעו ומספר הכוסות הוא 16 על אף הלחץ החברתי ודעת כולם.

מכתב מהמדריך לחניכים שלא ישובו:

אני יושב בבית, כמעט שנה אחרי, יושב וחושב ונזכר בכם.

והזיכרונות צפים ועולים להם מרטיטים את הלב ומאיימים לפרוץ את סכר הדמעות,

איך ילדים כל כך תוססים ומלאי חיים אינם איתנו עוד?!

המצב הכי לא מתאים לשמחת חיים שלכם, לאופי שלכם הוא המוות!

בכלל כל התאונה הזו, אפילו שעברה כבר שנה נראית איזה חלום נורא שעוד מעט יעבור,

כאילו שמחר נקום בבוקר ונאמר לעצמנו: מזל שזה היה רק חלום!

ושוב אפגוש את ישי במכולת

ושוב איתן יבוא לבקר

ושוב אחיה ואני נשב ונשוחח שעות ליד הבית שלי.

אבל זה לא קורה! זה לא חלום.

זו מציאות.

מציאות קשה וכואבת. מציאות של שכול ואובדן.

 מין חלל כזה שאי אפשר להתעלם ממנו.

פעם כשהעברתי קשר לכולם על איזה עניין,

 חשבתי לעצמי

'כמה מעצבן זה לשבת כל כך הרבה זמן ליד הטלפון ולטלפן ל17 חניכים'.

אני רוצה לומר לכם, ישי, אחיה ואיתן,

שהיום אני יודע שהרבה יותר מעצבן, מעיק וקשה

זה לשבת ליד הטלפון, להעביר קשר ולא להבין איך זה נגמר כל כך מהר...

אני רוצה רק שתדעו באמת, אבל באמת באמת!

שאתם כל כך חסרים לנו,

ושנזכור אתכם לעד,

שבעוד כמה שנים לא תהיו איזה זיכרון רחוק וזר,

שתמיד תישארו חלק מהקבוצה.

את החולצה הקבוצתית שהוצאנו לא הספקתם ללבוש,

כ"כ הצטערתי שלא חילקתי אותה שבוע קודם.

השם שלכם רשום שם מאחורה כמו כולם בדיוק

כמו כל אחד מהקבוצה.

אחיה, אני חייב לך קרטיב

ולך ישי, אני חייב פחית קולה

אני מצטער שלא הספקתי לשלם את החובות בזמן,

פשוט לא חלמתי בחלום בלהות הכי הזוי שיש לי זמן כ"כ מצומצם!

אחרי האסון החלטנו לעשות לימוד קבוצתי לעילוי נשמתכם,

כל שבת 2 משניות,

ברוך ה' אנחנו עדיין עומדים בכבוד בלימוד

וכבר סיימנו מסכת אחת

ובעזרת ה' נסיים עוד אחת ועוד אחת.

אני מקווה שאתם יושבים שם למעלה ונהנים לראות אותנו לומדים.

בכלל אני מתנחם הרבה בעובדה שלכם טוב שם למעלה,

אבל תדעו שלנו קשה וככל שהזמן עובר,

כל יום, כל שבוע, כל חודש,

הגעגועים רק הולכים ומתחזקים.

יהי רצון שתעמדו עלינו בתפילה מלמעלה,

על המשפחות היקרות שלכם,

על הקבוצה שלנו,

על הישוב

ועל כל עם ישראל

ושנזכה בעזרת ה' לביאת משיח צדקנו ולתחיית המתים.

הכרתי את ישי כתלמיד בביה"ס מקור חיים בו אני משמשת כמזכירה. ישי ילד מקסים עם חיוך על הפנים, נכון לתת בכל דבר. אהוב על הכול, מורים וכמובן התלמידים.

ביום התאונה הייתי במשרדי בביה"ס ולפתע הגיע ישי וביקש להרים טלפון אל אחיו שלמה, השעה הייתה 16.50 לערך והם מסיימים את הלימודים בשעה 16.30, שאלתי אותו: מה קרה? הוא ענה לי בשמחה: אחי שלמה מגיע לאסוף אותנו. (אותו ואת חבריו אשר גרים במצפה יריחו). כמובן שנתתי לו רשות להתקשר וביקשתי ממנו שימסור ד"ש לשלמה ממני. בני נדב היה חייל באותה תקופה בפיקודו של שלמה המקסים. ואכן הוא הודיע לי: הנה כמה דקות והוא מגיע. וכך נפרדתי ממנו באותו יום. באותו יום החל גשם ראשון לרדת. יצאתי לביתי  בשעה 17.15 לערך וכאשר הגעתי לביתי התקשר אלי בני נדב ואמר לי שהייתה שמועה שרכב צבאי התהפך קילומטרים אחדים לפני מצפה יריחו. קפאתי במקום, ואז אמר לי בני, כנראה שזה רכב בו נסע שלמה. התחלתי לצעוק: אתה בטוח? ברכב היו עוד 4 תלמידים שלומדים בבית הספר!? והוא אמר לי שעדיין לא סופי אבל הוא יבדוק ויחזור אלי. התקשרתי לביה"ס ואז נאמר לי ע"י מנהל ביה"ס, הרב נחמן סעדיה, שאכן כן, הרכב בו נסע שלמה ובו 4 התלמידים אכן היו מעורבים בתאונה קשה. באותו ערב הכול השתנה.

יהי זכרם ברוך.

זוכרת היטב את יום כיפור שלפני האסון. ישי כל כך נהנה מעבודת הכהן הגדול בתפילה. בכל פעם שהגיעו ל"כורעים" עלה על הבימה ליד אביו, הרב יהודה, והשתטח כולו שם. עיני תפסה את התלהבותו מן העניין. הוא עקב אחר החזן ורק חיכה לרגע בו יוכל להשתחוות ולהשתטח על הבימה ליד ארון הקודש. זוכרת את המחשבה שחלפה לי בראש: כמה מדהים לראות ילד צעיר בשנים מתחבר למעמד הנשגב הזה...

יהא זכרו ברוך

באהבה מלכה