חברים מספרים

בס"ד

....יזכור א-לקים את חיילי צבא הגנה לישראל שמסרו את חייהם על קדושת העם והארץ.....

מתוך הרכב הצבאי יצא קצין יפה וגבה קומה. הוא נכנס בשערי חטיבת הביניים "מקור חיים". הוא פגש בעיניו השמחות והמופתעות של אחיו הצעיר, בלוויית מבטי הערצה מצד חבריו.

"אהלן ישי. מה העניינים? בוא לאוטו. סיימתי מוקדם היום. אקח אותך הביתה".

"איזה כיף שבאת שלמה, בדיוק סיימנו את ההתנדבות. אפשר לצרף את החברים?"

אחיה, איתן ויהושע עלו לרכב נרגשים, והנסיעה התחילה.

על המושב הקדמי חיכו לישי הפתעות קטנות שקנה לו שלמה- נר ריחני ועוד ...

הבדיחות רצו, והאווירה העליזה שלוותה את הנסיעה לא רמזה במאום למה שעתיד להתרחש....

***

"סוף סוף אני יכול לישון לילה שלם בשקט, בלי לדאוג ולחשוב על החיילים שלי שנמצאים במחסום, ועל הפעילויות בתוככי שכם... בלי לחשוב איך לעזור לא' להתמודד עם המצוקה הכספית של הוריו ובלי להתייגע במציאת פתרון למשבר של ב'...."

עכשיו הוא בחופשת שחרור. עד לפני כשבועיים עוד היה מגיע ונרדם עם הנעליים והבגדים על המושב הראשון שהיה לידו.

שלמה קרויזר, קצין מצטיין ומוערך, יצא לחופשת שחרור.

ברוך כשרונות, כריזמטי, מסור, מבצע את תפקידיו על הצד הטוב ביותר. רק עכשיו סיים לפקד על פלוגה בגדוד חרוב של חטיבת כפיר. הדרך לא הייתה קלה, אך שלמה הצעיד את חייליו להצלחה מבצעית מרשימה, תוך דאגה אישית לכל צרכיהם.

אין פלא שתפקידים רבים הוצעו לו להמשך דרכו בצבא, אך שלמה רצה לקחת חופשה ולחשוב על עתידו.

"מחר אצא לסידורים אחרונים על מדים..."

***

גשם ראשון ירד לפתע. הכביש היה רטוב. שלמה נהג לאט ובזהירות.

הילדים נסו להאיץ- "תסע מהר! אנחנו כמעט מאחרים לחוג כדור - סל"

"הכביש רטוב. זה מסוכן. אפשר להחליק. אסור למהר"

לפתע החל הרכב להחליק על הכביש הרטוב. הילדים לא הבחינו שמשהו אינו כשורה.

שלמה ניסה לייצב את הרכב על הכביש, עיניו מרוכזות במאמץ.

אך לשווא...

הבזקי תמונות מחייו חלפו מול עיניו.............

***

....שמחה גדולה במצפה יריחו. בן ראשון נולד לרב הישוב אחרי 4 בנות! נסיך של ממש!!! ....

....מוקף בחברים... מנהיג כריזמטי בעל אישיות כובשת ... "הרב של הגן"... התלמיד המצטיין ... שחקן כדורסל ... העילוי מ"נתיבות יוסף" .... מתנדב מסור במד"א שהציל חיים רבים... הישיבה בצפת... הטיולים הרבים ברחבי הארץ.... סנפלינג... צלילה...

***

הרכב התהפך באוויר.

***

הגיוס לצה"ל... חטיבת גולני גדוד 12... מסירות למען החברים ולמען ההגנה על המולדת... קורס מכי"ם.... הדרכה בביסלמ"ח.... קורס קציני חי"ר... קצין מצטיין בנח"ל החרדי והתקדמות בתפקידים לסמ"פ.... והתפקיד האחרון כמ"פ בחטיבת כפיר....

*** 

הרכב הסתובב באוויר ב-180 מעלות. אוטובוס הגיע מהנתיב הנגדי. ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת...

***

הפעילויות המסוכנות בתוככי יריחו, שכם ועוד..., חינוך החיילים לערכים, לאהבת הארץ, למוסריות ולמצוינות בביצוע המשימות... הדאגה האישית לכל חייל כאב לבנו...

החלומות לעתיד - חתונה... לימודי רפואה או המשך השרות הצבאי...

האם כל זה תם?!

***

שקט....

מתוך הרכב מוצאות גופותיהם של ההרוגים שנהרגו במקום -  אחיה חורי ואיתן אורנבך.

יהושע שטראוס ניצל והוא פצוע.

ולבסוף - שלמה וישי קרויזר נאהבים ונעימים, במותם לא נפרדו.

***

שלמה קרויזר, חלל צה"ל, נקבר עם המדים שלבש ביום התאונה. לבקשת המשפחה נקבר בבית עלמין אזרחי ליד אחיו הצעיר ישי, שנקבר גם הוא עם חולצה צבאית שלבש ביום התאונה.

כאות הערכה לפועלו ומסירותו של שלמה, ולהקדשת חייו להגנה על העם והמולדת, הועלה שלמה לאחר מותו לדרגת סרן.

ביום הזכרון לחללי צה"ל נזכור גם את החיילים שמסרו את חייהם להגנה על העם והארץ.

יהי זכרם ברוך.

מה אברך לו, במה יבורך, זה העלם שאל המלאך.

וברך לו חיוך שכמוהו כאור

וברך לו עיניים טובות ורואות

לתפוס בן כל פרח וחי וציפור

ולב להרגיש בו את כל המראות.

וברך  כי ידיו הלמודות בפרחים

יצליחו גם ללמוד את עצמת הפלדה.

ורגליו החוקרות את מסע הדרכים

ושפתיו השרות את מקצב הפלדה.

נתת לו כל שאפשר לתת

שיר וחיוך ולב מרטט

אלוקים, אלוקים, לו אך ברכת לו חיים.

שלמה נולדת אחרי 4 בנות, איזו שמחה הייתה איזו התרגשות.

למשפחת קרויזר יש בן! מזל טוב! ילד בלונדיני עם תלתל זהוב.

איך הוא יגדל להיות בן עם בית מלא בובות, לורדים וגומיות לשער, שאלו הבריות.

מהר שלמה הראה לנו שהוא בן אמיתי. הבובות נהפכו למכוניות ולמשאיות שנגררות על הרצפה ואי אפשר היה לטעות בכך שהוא בן אמיתי.

שלמה יקר ואהוב, אני רוצה להעלות תמונה אחת שצרובה בזיכרוני. תמונה זו אולי תאפשר לכולם לתפוש ולו במעט איזה אדם היית.

ביום העצמאות חיכיתי לך, במפגש משפחתי שערכנו אצלנו.

נסעת דרך ארוכה מאוד וכולנו ציפינו לך. סוף סוף נעצרה הטויוטה ואתה פתחת את הדלת. יפה תואר, אצילי, גברי ומלא עצמה. ירדת מהרכב עם ידיים מושטות. בתוכן היה לך צב קטן, שמצאת בדרך, בשביל הילדים. ההרמוניה הזאת- בין היכולות והתכונות הטובות בהן הושפעת, לבין היכולת להוציא אותן לפועל דרך הלב, היו אלה שאפיינו אותך. לא היית שולט, היית מנהיג. כולם נמשכו אלייך- אל הכח ואל העדינות, אל הכריזמה ואל הרגישות. אי  אפשר היה שלא לאהוב אותך.

איזה לב היה לך, לב גדול ענק. רגיש ומתחשב. לא יכולת לסבול את המחשבה שמישהו פגוע ממך או כועס עלייך. אדם כמוך היה יכול בקלות להיכשל במידת הגאווה. אבל אצלך זה היה בדיוק הפוך, רק רצית להעניק, לשמח, לפרגן, לחנך, להוביל בצניעות.

שלמה יקר, אנשים כל כך רבים בעולם הזה הושפעו ממך, למדו ממך וקבלו ממך. כל הנשמות הללו מלמדות עלייך זכות עכשיו. אני מתפללת שגם אתה תלמד עלינו זכות ממרומים, כשם שתמיד שנהגת.

בס"ד

אני יושב מול דף ריק וחושב, חושב מה אני רוצה לכתוב, על מה ולמי.

אבל כל מה שעובר בקו המחשבה זה לא יותר מבליל מחשבות.

מחשבות משמחות, מחשבות עצובות, מחשבות של צחוק ומחשבות של בכי, מחשבות מתרוצצות.      כמו פאזל שכל חלקיו לא מראים תמונה שלמה.

תמונה של מה שעובר בפנים, תמונה שרוצה לצאת אל הדף ולא מצליחה.

היום אחרי 3 שנים כבר סיימתי תיכון, גמרתי בגרויות, הייתי במכינה ואפילו התגייסתי.

נכון, היה לי טוב במשך הזמן ואפילו הפצע התחיל להגליד. אבל משהו חסר.

משהו שיושב בפנים, משהו שעולה ומפיל דמעה.

מפיל דמעה בכל פעם שמתנגן שיר עצוב, כשנוף יפה נפרש מולי, כשחבר עומד מתחת לחופה ואפילו סתם ברגעי שקט מהורהרים.

והמשהו שבפנים צובט בלב והדמעות עולות והקול החנוק רוצה לצעוק

 איפה אתם? למה אתם לא איתי? למה אתם לא כאן?

למה אתם לא יכולים לעמוד מתחת לחופה, לסיים בי"ס, לראות נוף יפה ואפילו סתם לשבת ביחד איתי בשקט ולהרהר.

ואנשים מסביב?

אנשים מסביב לא יבינו, הם לא יוכלו להבין, מדוע שקיעת שמש בסוף יום, מעלה דמעות בעיניים.

הם אף פעם לא יבינו את הרגשת חוסר האונים אל מול אבדה שלא תשוב.

הם ממשיכים ללכת, ללמוד, להתחתן, לעבוד.

ואני, אני עומד בצד מתבונן בשקט ומבין.

מבין שחייבים להמשיך, מאמין שגם אתם הייתם רוצים שנמשיך הלאה, כי ככה הייתם וכי ככה חייתם.

חייתם חיים ממצים, חיים של שמחה, חיים של אהבה ונתינה.

וככה הייתם רוצים שנחייה.

ישי

אי אפשר לשכוח, איך עמדת שם בשיער זהוב ועיניים מבריקות וחייכת. חיוך ילדותי חיוך רגוע. חיוך של ילד שכל חייו פרושים לפניו.

ישי

אתה הילדות שכולם רצו לחוות, שרצו לקחת בה חלק, חוליית האמצע בין הדוד לאח הקטן, השארת אחריך רסיסי ילדות מצופי אהבה.

ושלמה,

אתה המפקד, האח שמאחורי הסמכות והאחריות שלו, שכנה אישיות גדולה, אישיות מחבקת, מבינה, מכילה.

הרי לא פלא שביום האחרון לקחת את אחיך הקטן מבית הספר, קנית לו דברים יפים.

כי ככה היית..

ועכשיו, כשאני יושב וכותב והדף כבר  מתמלא לאיטו, אני יודע.

אני יודע איך אתם רוצים שנחייה איך אתם רוצים שנמשיך.

בדיוק כמוכם.

עם עיניים מבריקות וחיוך ילדותי ודאגה לאחר.

עם אהבה, אהבה גדולה לחיים, חיים שאתם השארתם אחריכם ושאנחנו חייבים לדבוק בהם.

כי ככה הייתם רוצים שנחייה.

כי ככה הייתם רוצים שנהייה.

רוצים שנמשיך, שנחייך,שנאהב, שנתמסר ונמצה עד תום.

כי רק ככה ממשיכים הלאה

כי רק ככה משהו מכם חי אצלינו בפנים.

מאיר:

לשלמה היה פרצוף מחייך עם קצת נמשים וקוצים על הפנים.

שלמה היה מרים אותי על הידיים.

ביום העצמאות הוא בא לבקר אותנו בטלמון.

הוא הגיע עם הרכב הצבאי שלו, יצא מהאוטו ובידיים שלו היה צב שהוא מצא באמצע הדרך, והוא לקח אותו ונסע איתו באוטו עד טלמון.

הייתי בטיול בצפת ואז נכנסנו לישיבה ואז פתאום נזכרתי ששלמה למד שם והרב אייל יעקובוביץ העביר לנו שיעור.

אפרת:

כל פעם שנתתי לשלמה נשיקה הוא היה דוקר. כל הזמן קפצתי לו על הגב.

הוא אמר לנו שיש לו בגרון מעלית לנמלים.

ביום שבו קרתה התאונה, היינו אצל סבא וסבתא מהצד השני, צד אבא. סבתי הרימה את הטלפון וניתקה תוך זמן קצר מאוד. היא הניחה את ידייה על הפנים והתחילה לבכות. סבי נצמד אליה ושאל מה קרה. סבתא ספרה לו את כל מה שארע: שלמה וישי נהרגו בטנדר של שלמה וגם חבריו של ישי נהרגו. פתחנו את הטלויזיה וראינו אוטובוס מתנגש במכונית על כביש חלק במיוחד. הילדים, אנחנו, נשכבנו לישון הממומים מהאירוע. למחרת ביקרנו את אימנו בבית סבא וסבתא בשבעה. זו הייתה חויה לא נעימה ואני זוכרת אותה עד היום. 

רננה:

 כשאנחנו באים לשבת אנחנו ישנים בחדר של שלמה.

הייתי יושבת על שלמה והוא היה מקפיץ אותי למעלה.

ועוד זכרונות...

כששלמה בא לשבת הוא נכנס הביתה והיה לו משקפי שמש על הראש וחיוך גדול על הפנים.

לשלמה היו רגליים מאוד ארוכות, תמיד בשולחן שבת הוא היה מותח אותם מתחת לשולחן ומתנגש במי שיושב מולו...

בשבת בבוקר הוא היה אוהב לשתות קפה כשפוקס שוכבת למרגלותיו.

צחקנו שהוא מעדיף את פוקס על פנינו... כי כשפוקס במטבח אנחנו לא שם...

הוא סיפר לנו בשבת שהוא רוצה לטוס לתיאלנד או להודו.

הוא שכב על הספה בסלון וקרא ספר קטן על הטיול שהוא מתכנן.

שלמה מאוד אהב להחמיא ולהגיד עלינו דברים טובים.

שלמה מאוד אהב לדבר על המשפחה, להיזכר בכל מיני דברים שהיו בילדות.

בברית של ידידיה, בטעות, שלמה ננעל בתוך הבית, ואז הוא יצא דרך המרפסת.

רעות:

*בשבת האחרונה שלפני התאונה שיחקנו עם שלמה בגן שעשועים.

*פעם שלמה הסיע אותנו למעלה אדומים ושחקנו בפארק שיש שם.

*שלמה רצה לשמור עלינו בחנוכה (שהיה אחרי התאונה) ושאבא ואמא יסעו לבית מלון.

*שלמה היה עושה לנו טיולי ג'יפים.

*תמיד ששלמה היה בא אלינו הוא היה מרים אותנו ומקפיץ אותנו.

 *כששכן שלנו בלע ענב וכמעט נחנק, שלמה בא מהר לעזור לו.

אוהבת רעות

הדס:

התאונה הקשה/ הדס באב''ד

שמי הדס ואני בת שמונה. אני לומדת בכיתה ג במצפה יריחו. רציתי לספר לכם על סיפור עצוב מאוד שקרה לי. לאמי יש שמונה אחים ואחיות, אבל אני רוצה לספר לכם רק על שנים מהם, על שלמה וישי. שלמה בן  24 וישי בן  12 וחצי. גם הם גרים עם סבי וסבתי ביישוב בו אני גרה. שלמה כבר בצבא וישי עדין לומד, הוא בכיתה ז'. אהבתי ללכת לביתם לשחק וגם הם אהבו לבוא אלי, אהבנו מאוד לשחק אחד עם השני. יום אחד ישבנו אמי, נעם אחי הקטן ואני לארוחת ערב משותפת, ופתאום צלצל הטלפון. אמי הלכה לענות ואז שמענו את אמי בוכה ולא הבנו מדוע. בדרך כלל איני רגילה לראות את אמי בוכה. לאחר שסיימה אמי את השיחה היא אמרה לנו שלשלמה הייתה תאונת דרכים, המכונית שבה נסע החליקה בגשם ונתקעה באוטובוס, אמי סיפרה ששלמה נפצע קשה מאוד ואז היא אמרה בבכי שגם ישי היה שם, אחרי כמה דקות היא אמרה בקושי רב ובדמעות ששלמה וישי נהרגו. כולנו היינו עצובים מאוד, חשתי כאב גדול בליבי. באותם רגעים חשבתי על סבתא איך היא מרגישה עכשיו, וניסיתי לדמיין היכן קרתה התאונה הקשה. אחרי כמה דקות שמענו דפיקות בדלת, פתחתי את הדלת וראיתי מספר נשים בפתח, הן היו חברות של אמי, הן עזרו לאמי לארגן את הבית ולהשכיב את הילדים. אחרי שעה אבי ואמי הלכו להלוויה ואנחנו נשארנו לישון בבית עם בייביסיטר. היום עברו שנתיים מאז התאונה הקשה ואני זוכרת אותה כאילו היא הייתה אתמול. אני מרגישה עדיין עצב גדול בליבי ואני מתגעגעת מאוד לשלמה ולישי. אני מקווה שתהייה תחיית המתים בקרוב ואראה אותם שוב.

תהילה:

שלמה בא לבקר אותנו וקנינו לו גלידות טעימות.

אליה ואורי:

חשון תשע"ב

שלמה היה חברותי, כל מפגש משפחתי הוא היה מספר לי בדיחות.

שלמה היה עושה אבי-יויו.

שלמה היה כייפי.

שלמה היה עוסה לי על הכתפיים.

אני ואורי חיברנו שיר: שלמה דודנו, אנחנו רוצים שתחזרו אלינו.

אליה:

הדבר היחיד שזכור לי משלמה הוא שהוא ויצחק לקחו אותי ואת אחי על הכתפיים לחווה.

שלמה וישי היו דודי האהובים!

שלמה היה עושה לי על הכתפיים ולוקח אותי לאורווה!

שלמה וישי אהובים...❤

יואו עברו עוד 12 שנים בלעדיכם! אני לא ממש זוכרת אותכם כי הייתי מאוד קטנה אבל רק מהסיפורים שמספרים לי עליכם מציף אותי הגעגוע ועולות לי הדמעות... למה דווקא אתם?! אני זוכרת ניקיונות של פסח מלפני כמה שנים, שעזרתי להלל לסדר את החפצים שלה, ופתאום היא הרימה משחק כזה של הרבה ילדים נותנים ידיים ורוקדים והיא סיפרה לי שאת זה היא קיבלה ממכם במתנה, כמה עצוב זה היה... אני ממש זוכרת שישבתי ובכיתי עם אמא הרבה זמן עד שנרגעתי...

ישי, עליך מספרים שהיית כזה דוד אוהב שכולם אהבו להיות איתך... היית מצחיק ומלא באנרגיות... היית מחלק מתנות לאחיינים והם כל כך אהבו אותך... היית בסהכ בן 12, הלכת מאיתנו בלי חטאים בכלל...😞

ושלמה, עליך מספרים שהיית המפקד הכי טוב בצבא, כזה דואג ואוהב, סיפרו לי פעם על זה שעזרת לחייל להשתחרר הביתה לאיזה חג שאישתו לא תהיה לבד, ושהיית הכי גיבור מכולם והרגת מחבל כשכולם פחדו להיכנס לבית שלו... הייתה מוערץ על כולם!!!

הלכתה מאיתנו בסהכ בגיל 24 כשכול החיים עוד לפניך....😞

תשמרו עלינו מלמעלה ותדאגו שלא יהיו יותר צרות... תדאגו שלא יהיו יותר משפחות שכולות...

אוהבת אותכם וכל כך מתגעגעת והלוואי שהיה אפשר רק לתת לכם חיבוק אחרון..❤

את שלמה לא הכרתי אישית, אך ההיתקלות היחידה שלי בו עדיין צרובה בזכרוני.

הייתי בשנת בת המצווה שלי, ומדי שבוע סבתא שפרה הייתה אוספת אותי והיינו נוסעות יחד לירושלים, שם נפגשתי עם אישה שלמדתי איתה לקראת בת המצווה. ישר אחר כך, סבתא הייתה אוספת אותי והיינו קופצות לביקור אצל סבתא מלכה.

סבתא מלכה... אם אני זוכרת נכון, בתקופה הזאת היא הייתה צלולה כמעט לחלוטין. היא מיעטה לדבר מעצמה במפגשים שלנו. לא סיפרתי על זה לאף אחד, אבל תמיד ניקרה בי תחושת בושה איומה על המבוכה שהציפה אותי במפגש איתה. סבתא הייתה אישה מיוחדת במינה וזה השתקף היטב במבע פניה וביראת הכבוד שרחשו לה בני המשפחה ללא יוצא דופן. שמעתי עליה כל כך הרבה סיפורים מעוררי השראה... והיא הרי הייתה סבתא שלי! אמא של סבתא... אהבתי את סבתא מלכה. ועדיין, כילדה היה לי קשה להתחבר אליה, כי היא כבר הייתה- איך נאמר- זקנה...

באחד מהביקורים בהם ישבנו עם סבתא מלכה נכנס לדירה בחור גבוה, במדים, חייל. בעיניים שלי, בנות ה-11, חיילים נראו אז ענקיים. אבל בחייל הזה היה משהו מיוחד שהסב אז את תשומת לבי וזה היה אופי השיח שלו עם סבתא. אני, שחוויתי את קושי ההיקשרות לסבתא, שמתי לב לחיבור הטבעי שהיה ביניהם. שמתי לב לנחת של סבתא, ולגישה שלו. הייתה לו גישה לסבתא.

וכשהחייל הזה נפרד והמשיך לדרכו, סבתא מלכה הנהנה ואמרה: "הוא בחור טוב, הוא בחור טוב".

שאלתי אז בסקרנות את סבתא שפרה שישבה לידי מי זה החייל, הבחור הטוב. זה היה שלמה.

בבית הספר שבישוב, באמצע כיתה ד' הגיע לכיתה תלמיד חדש שעלה מרוסיה - בהתחלת דרכו בארץ, אותו תלמיד לא ידע לדבר עברית והיה לו קשה לתקשר עם שאר החברים. מלבד קשיי השפה של אותו תלמיד הוא השתמש הרבה באלימות ולכן רוב חברי הכיתה העדיפו לשמור ממנו מרחק. שלמה לקח אותו תחת חסותו, הוא הפך להיות החבר הכי טוב שלו ועזר לו באופן קבוע גם בשפה, גם בלימודים וגם בשיתופו במשחקים. אני ראיתי בשלמה כבר בגיל הזה את ההנהגה והעזרה שלו לכל אחד, מיותר לציין שאותו תלמיד התקבל בחברה בצורה יפה מאוד רק בזכות שלמה. באמצע השנה ערכנו ניסוי בטבע - הנבטת קטניות - כל תלמיד קיבל כמה גרעיני חומוס ושעועית, הניח אותם מעל צמר גפן בצלחת ודאג שהצמר גפן יישאר רטוב. לאחר שהגרעינים הפכו לצמחים קטנים אנחנו היינו מאוד מרוצים והמורה אמרה שכל תלמיד יכול לקחת את צלחתו הביתה. העולה החדש שלא היה נוכח בתחילת הניסוי רצה גם הוא להביא לביתו צלחת כזו ולכן לקח את הצלחת הראשונה שמצא. במקרה זו הייתה הצלחת שלי. מכאן ועד למריבה וצעקות הזמן היה קצר... כל אחד טען שהצלחת היא שלו. שלמה ששמע את המריבה התערב, לקח את הצלחת בידיו ואמר שלדעתו צריך לחלק את גרעיני החומוס לשניים, כל אחד יקבל חצי. אני לא הייתי מוכן לכזו פשרה, למה שאוותר לאותו תלמיד על חצי מהגרעינים אחרי שטרחתי כמה חודשים עליהם. הוא לעומת זאת, היה מוכן לחלק. לאחר ששלמה שמע את 2 הצדדים הוא העביר לי את הצלחת ואמר שעל פי משפטו של שלמה אני הבעלים האמתיים של הנבטים. אותו עולה חדש קיבל עליו מיד את הדין ושתק, ואני לעומתו יצאתי בשמחה ובהתפעלות מחכמתו של ילד בכיתה ד'.

א. לפני כארבע שנים הגיע שלמה לירושלים לחתונה של חבר.

שלמה בא לאסוף אותי מביתי. דיברנו בדרך על הצבא ושלמה סיפר לי כי באותו לילה, לאחר שובו מהחתונה הוא צריך לצאת לפעילות מבצעית. כבדרך אגב הוסיף שלמה וסיפר כי המג"ד שלח איתו  נהג שיסיע אותו כדי שיוכל לישון בדרך ולאגור כוחות לקראת אותה פעילות מבצעית. כיוון שלא היה איש מלבדנו ברכב שאלתי את שלמה, אם כן היכן הנהג?

ענה לי שלמה כי הוא שחרר את הנהג לבלות ולהתאוורר בירושלים.שאלתי את שלמה מה עם שעות השינה שלו אבל הוא כרגיל סימן בביטול וענה כי גם לנהג מגיע להתאוורר קצת.

כזה היה שלמה, תחת המעטפת של היותו מפקד ולוחם נשאר תמיד אנושי, רך ומתחשב בזולתו גם אם לעיתים על חשבון עצמו.

ב. לפני כחמש שנים, ביום חמישי בשעת ערב מאוחרת התקשר אלי יאיר בלום והציע ללכת לטיול לילי במדבר יהודה – הליכה רגלית מערד לים המלח. גם שלמה שרק יצא מהצבא באותו יום קפץ על ההזדמנות לטייל בליל ירח מלא והצטרף מייד.

פגשתי את שלמה בירושלים ויחד יצאנו בטרמפים לכיוון ערד. לערד הגענו לפני יאיר ונותר לנו זמן להמתין. שכבנו לישון על ספסל בכניסה למלון ערד. משום מה, היותנו במקום לא מצאה חן בעיני שומר המלון והנ"ל החליט להזמין את המשטרה. התעוררנו למראה ניידת משטרה ושוטרים הנעים לעברינו. שלמה, קם בנחת כהרגלו, ניגש אל השוטרים והחליף איתם כמה מילים. לפתע השוטרים שהיו נראים זועפים עד לפני רגע החלו לחייך. בעודי עומד מופתע משלמה ועוד טרם הבנתי כיצד הפך שלמה את המצב, אמרו לנו השוטרים "אם כן, חבל שתישנו בחוץ. בואו לתחנת המשטרה ושנו שם עד שחבר שלכם יגיע". ואכן אחרי שתיית קפה חם בתחנת המשטרה,ישנו  עם שמיכות חמות עד שיאיר הגיע. השינה כנראה לא הספיקה לשלמה שחזר מפעילות מבצעית כיוון שבמהלך הטיול שלמה נרדם לא פעם תוך כדי הליכה...

ג. בתאריך 25/6/07 ,בהיותו מ"פ העביר לי שלמה במייל הצבאי את המכתב הבא:

 הוראות לחיים

·         קח בחשבון שאהבות גדולות והישגים גדולים כרוכים בסיכון גדול.

·         כשאתה מפסיד – אל תפסיד את השיעור.

·         יישם את שלשת הבאים:כבוד לעצמך, כבוד לאחרים ואחריות לכל פעולותיך.

·         זכור שכשאינך מקבל מה שאתה רוצה זוהי לעיתים מתנת גורל נפלאה.

·         למד את החוקים כדי שתוכל לשבור אותם בצורה הוגנת.

·         אל תיתן לסכסוך קטן להפריע לחברות טובה.

·         כשאתה מבין שעשית טעות, בצע מיידית צעדים לתיקון הדבר.

·         בלה מדי יום זמן שקט עם עצמך.

·         פתח זרועותיך לשינויים, אל תוותר על ערכיך.

·         היה פתוח לאהבה ממבט ראשון.

·         זכור שהשתיקה היא לפעמים התשובה הטובה ביותר.

·         חייה חיים טובים ומכובדים. אחר כך, כשתזדקן ותביט אחורה תוכל ליהנות מהם פעם נוספת.

·         אווירת אהבה בביתך היא הייסוד לחייך.

·         במחלוקת עם אהובך התמודד רק עם המצב הנוכחי, אל תעלה את העבר.

·         חלוק את הידע, זו הדרך להשגת נצחיות.

·         היה ידיד ואדיב עם הארץ.

·         פעם בשנה, לך למקום שמעולם עוד לא היית בו.

·         זכור שמערכת היחסים הטובה ביותר היא זו שבה אהבתכם אחד לשני עולה על הזדקקותכם אחד לשני.

·         שפוט את הצלחתך על פי הוויתורים שנאצלת לעשות כדי להשיגה.

·         דבר לאט אך חשוב במהירות.

·         גש לאהבה בקלילות, בלי זהירות.

בהזדמנות זו אספר כי במשרד בצבא, לצד תמונת משפחתי תלויה תמונה של שלמה ושלי. למי ששואל  אני מספר על שלמה – לוחם מצטיין, איש אמת וחבר.

זוכר ומתגעגע,

שלמה הכהן

שלמה היית בשבילי אי של יציבות. יציבות של אהבה, של הכלה. לא משנה, באיזה מקום אני נמצא, אתה מקבל אותי במקום הזה. לא משנה אם גם אתה שם או לא. תמיד עם חיוך טוב ושמחת נעורים. היית לי חבר טוב שאני יודע שלידו אני יכול להיות מי שאני לגמרי. אני חושב שזו הייתה הגדולה שלך, ההכלה של כ'כ הרבה אנשים שונים. אני חושב שזה נבע מהיכולת שלך להסתכל פנימה על בן-אדם ולא רק על המעטה החיצוני שלו. אני זוכר פעם אחת שטיילנו, ובאיזה הקשר דיברנו על צדיקים, ואתה אמרת לי על אחד החבר'ה בישיבה, שלא היה נחשב כאדם שלומד יותר מדי - 'הוא צדיק בעיניי', בגלל החסד שהיה לאדם ההוא. מאז גם אני הסתכלתי עליו אחרת.

אוהב וכ'כ מתגעגע

שמעון

חבר אמת, שידע להתחבר לכל אחד במקום שלו, ולהביט בכל דבר בצורה ישרה ואמתית בדרך ייחודית ומלאת בטחון ועוצמה.

שלמה,

למרות שאתה לא איתי, אתה איתי.

אתה איתי בימים של חום וחמסין, נזכר בטיול שהלכנו באחד מהימים הכי חמים באותו קיץ, ארבעים קילומטר בערך משדה בוקר למצפה רמון, וכמעט נגמרו לנו המים כשהיינו חמש עשרה קילומטר מהכביש הכי קרוב אי שם באמצע הנגב, ואתה כל כך רגוע מנווט אותנו בדרך לא דרך לכיוון כביש 40, למרות שהיה כבר חושך...

אתה איתי בלילות חשוכים, נזכר שהלכנו עם הכהן מערד לים המלח תוך שעות בודדות באמצע לילה חשוך, לא הבנו אז למה הפסקת פתאום לדבר איתנו באמצע ההליכה, עד שראינו שאתה הולך תוך כדי שינה, כי הגעת לטיול ישר מהצבא...

נזכר בטיול שעשינו לדרג'ה בשיעור א', יש לי את התמונה משם. זה היה בחנוכה והמים היו קפואים. כולנו מצטלמים קפואים ומכווצים מקור ואתה עומד בנחת כאילו הרגע יצאת מאיזה סאונה...

אתה איתי כשאני נוסע צפונה לטייל מידי פעם, נזכר איך קפצתי אליך לישיבה בצפת בזמן של 'משבר', שכבר לא היה כח ללמוד, וטיילנו יום וחצי בגליל...נכנסנו בטעות לשטח אש וראינו חיילים רצים ומתאמנים, ואחר כך צעקו עלינו שאנחנו משוגעים...

פעם סיפרת לי בהתלהבות איך לאחר כמה ימי שלג הלכת לנחל עמוד הקפוא ואחר כך היית חולה במשך שבוע...

אתה איתי כשאני נוסע בכבישי השומרון, נזכר איך קפצתי פעם לבקר אותך בפלוגה בקדומים. היית אז מ"פ ממש חדש, איזה שבוע – שבועיים, ותוך דקה עשית לי שרטוט של כל שכם עם הסברים על כל אבן כמעט שקיימת שם...

אתה איתי כשאני נוסע ברכב, ורואה טרמפיסטים שמבקשים להגיע למחוז חפצם, ונזכר שפעם "הקפצת" מישהי מיבול לפתח תקוה אחרי שבת שהיינו שם אצל דוד, שהייתה צריכה להגיע לבית החולים בילינסון, ורק אחרי זה נסעת הביתה. והיא אפילו לא ביקשה...

אתה איתי כל פעם שאני פוגש חבר מהישיבה התיכונית, מדברים וצוחקים על כל דבר שבעולם, אך הלב בפנים נצבט, כי יודעים שיש אחד שכבר לא נפגוש.

אתה איתי כשאני תקוע בפקק בסיבוב מוצא בדרך לירושלים, וכל הנהגים מסביב עצבניים ולחוצים. ואני לא מבין למה, הרי אתה פה כל כך קרוב, בראש ההר בצד ימין של הכביש, בקומה העליונה שמה...ליד הגדר. למה צופרים? הלוואי שהייתי יכול להישאר פה קצת יותר...

אתה איתי בכל פעם שאני שומע שחייל נהרג, או שאומרים בחדשות שהיתה תאונת דרכים באיזה מקום ח"ו.

תמיד נזכר בך.

באותו יום מר. הפעם הראשונה שהלכתי במיוחד לקנות עיתון, כדי לקרוא את מה שכל כך לא רציתי, מה שסירבתי להאמין לו בכל כוחי, מקלל את אותה עלייה מכפר אדומים לכיוון מצפה, אחרי ה'שומרוני הטוב', עוד חצי שניה וזהו...

רק רציתי להגיד לך דבר אחד:

למרות שאתה לא איתי, אתה איתי.

    יאיר

'איזהו מכובד? המכבד את הבריות' (פרקי אבות) הכרתי את שלמה בתור אחראי משמרת שלי במד'א, עד היום אני זוכר את האדיבות, הרוגע והארת הפנים שהייתה נסוכה לשלמה על פניו וממילא השפיעה על כל הסובבים אותו. שלמה ידע לפרגן ולהעריך כל אחד ואחד.

בע"ה

לזכרו של שלמה...

שלמה ואני למדנו יחד בישיבה בצפת- אני מבוגר ממנו בכמה שנים. כאחד החבר'ה הבוגרים בישיבה, קצת "פרשתי חסותי" על החבר'ה מהשיעור של שלמה. בבקרים הייתי עובר ביניהם מעיר אותם אחד אחד, היו חבר'ה שהיה צריך לנער אותם או להפוך להם את המזרון עד שהסכימו לפקוח עיניים. אך הדבר שהכי אהבתי ב"נוהל השכמה" היה להעיר את שלמה. הייתי נכנס בשקט לחדר, מתיישב על מיטה ליד שלמה ומניח את ידי על מצחו. שלמה היה פוקח עיניים- ומיד היה מחייך חיוך רחב... התמונה הזאת, של שלמה פוקח עיניים ומחייך טבועה בזיכרוני, בחיבה ובאהבה גדולה ובייחוד בגעגוע.

במאמרים שהייתי כותב ובדפי מקורות שהייתי מכין לקראת שיעורים, הייתי "נתקע" לפעמים בלמצוא את המקור שחיפשתי. זכרתי את הסוגייה או את הציטוט, אבל לא הצלחתי לזכור מאיפה הוא לקוח, איפה הוא מופיע. אז הייתי שואל את שלמה. "אולי אתה זוכר איפה מופיע בגמרא..." שלמה, בוגר הישיבה התיכונית ב'מצפה', ידע כמעט תמיד לומר לי איפה נמצאת הסוגייה, ממש "שו"ת" מהלך. וכך היינו מכינים יחד דפי מקורות ומאמרים- אני הייתי חושב על המקורות והוא היה מוצא אותם...

בחלק מהתקופה ששלמה היה בצבא, הייתי אחראי חיילים בישיבה. הייתי מרים טלפון לחיילים פעם בחודש חודשיים, לשמוע מה קורה, איך הולך, לתת איזה חיזוק אם צריך. גם אחרי שסיימתי את התפקיד הייתי משתדל להתקשר ולשאול מה נשמע. השיחות הכי מסובכות היו עם שלמה כשהתמנה לקצין. כמעט כל שיחה שלנו, בכל שעה משעות היממה (לרבות אמצע הלילה...) הייתה נקטעת אחרי 2-3 דקות "רגע, אור, חייל שלי מתקשר, אני חייב לענות לו..." ואחרי שהיה חוזר אלי, לאחר כמה דקות שוב- "אחד המ"כים בממתינה, אולי זה דחוף..." וכך היינו מנהלים שיחות למקוטעין.

בסוף נמאס לי ואמרתי לו, עזוב, ככה אי אפשר לנהל שיחה רצינית- תבוא אלי שבת! ואכן שלמה הגיע לעשות שבת בביתי והספקנו לדבר לעומק על הצבא, אם להמשיך או לא, על הטיול הגדול שרצה לעשות, על התוכניות להמשך. בדיעבד, זכיתי לשיחת פרידה- השבת הזו הייתה פחות משבוע וחצי לפני שנהרג...

                                                                                                בגעגוע,

                                                                                                            אור

משפחת קרויזר היקרה

שמי אורן לב ואני נמצא כרגע בלימודים במכללה לפיקוד טקטי. התפקיד האחרון שעשיתי בצבא לפני שיצאתי ללימודים היה סמ"פ בגדוד "נצח יהודה".

את שלמה הכרתי דווקא בבסילמ"ח.

שלמה ואני היינו מ"כים ביחד באותה המחלקה.

כשהגעתי לביסל"ח וקיבלתי בפעם הראשונה את הכיתה שלי, שלמה היה המ"כ המנוסה (לאחר 2 קורסים בפלוגה מ') ואני יכול להגיד היום שדברים רבים שנמצאים בפיקוד שלי קיבלתי ממנו.

חייליו בכיתה שלו העריצו אותו וקיבלו ממנו המון וגם אני את צעדי הראשונים בפיקוד עשיתי כששלמה חונך אותי ומלווה אותי בצעדי הראשונים בתחום זה.

 הסיפור שלדעתי מתאר את שלמה בצורה הטובה ביותר ארע לנו כשהמחלקה הייתה בסד"ח בירושלים.

האוטובוס שלקח את הפלוגה מהר הרצל למקום הלינה היה מלא ו-3 חיילים היו צריכים לנסוע בתחבורה ציבורית. אנו המ"כים התנדבנו על מנת קצת להתאוורר ולאפשר לפלוגה לצאת לדרך.

בדרך למקום הלינה, עלינו על אוטובוס בתוך העיר ופתאום שמתי לב לחיילת שעל צווארה דיסקית של הפלוגה שלי מהצנחנים (גדוד 890 נובמבר 2003).

שאלתי את החיילת מהיכן הדסקית והיא ענתה לי שהדסקית היא של אחיה (אחיה היה נהג בפלוגה שלי).

שלמה, תוך כדי שהוא מסמן לי עם הראש, אומר לי "אה זה הבחור התותח הזה שסיפרת לי עליו?"

מיותר לציין שמעולם לא דיברתי איתו על הבחור הזה גם בגלל שלא כל כך הכרתי אותו וגם בגלל שמההכרות הקצרה שלי איתו לא הערכתי אותו יותר מדי.

את הסימן ששלמה עשה עם הראש הבנתי ושיתפתי איתו פעולה ובמשך 10 דקות רק שיבחנו והיללנו את אחיה.

כמובן שהחיילת זרחה מאושר על הסיפורים ואני מניח שעשינו לה את השבוע.

זה הסיפור שאני לוקח איתי לכל מקום, וכשאני שומע את השם שלמה קרויזר אני נזכר בסיפור זה שמעלה לי חיוך על הפנים.

 בהמשך נפגשנו גם בגדוד "נצח יהודה" וגם שם ראיתי כיצד חייליו מערצים אותו והולכים אחריו באש ובמים.

זכיתי להכיר אדם מיוחד מאוד ועל כך אני מודה לקב"ה.

 במידה ויש לכם עוד שאלות אשמח לדבר אתכם

אורן לב

הכרתי את ישי בתלמיד בביה'ס מקור חייפ בו אני משמשת כמזכירה. ישי ילד מקסים עם חיוך על הפנים נכון לתת יש בכל דבר אהוב על הכל תלמידים, מורים וכמובן התלמידים. ביום התאונה הייתי במשרדי בביה'ס ולפתע הגיע ישי וביקש להרים טלפון אל אחיו שלמה השעה היתה 16.50 לערך והם מסיימים את הלימודים בשעה 16.30 שאלתי אותו מה קרה הוא ענה לי בשמחה אחי שלמה מגיע לאסןף אותנו אותו ואת חבריו אשר גרים במצפה יריחו. כמובן שנתתי לו רשות להתקשר וביקשתי ממנו שימסור ד'ש לשלמה ממני, בני נדב היה חייל באותה תקופה בפיקודו של שלמה המקסים. ואכן הוא הודיע לי הנה כמה דקות והוא מגיע. וכך נפרדתי ממנו באותו יום. באותו יום החל גשם ראשון לרדת יצאתי לביתי בשעה 15.15 לערך וכאשר הגעתי לביתי התקשר אלי בני נדב ואמר לי שהיתה שמועה שרכב צבאי התהפך קילומטרים אחדים לפני מצפה יריחו, קפאתי במקום ואז אמר לי בני כנראה שזה רכב בו נסע שלמה, התחלתי לצעוק אתה בטוח ברכב היו עוד 4 תלמידים שלומדים בבית הספר והוא אמר לי שעדין לא סופי אבל הוא יבדוק ויחזור אלי. התקשרתי לביה'ס ואז נאמר לי ע'י מנהל ביה'ס הרב נחמן סעדיה ואכן כן הרכב בו נסע שלמה ובו 4 התלמידים אכן היו מעורבים בתאונה קשה. באותו ערב הכל השתנה.

יהי זכרם ברוך.

שלום שמי לידור דדון. הייתי חייל של שלמה בפלוגת חרוב נוב 06,

מה שיש לי לספר זה קצת אישי, אבל מגיע לכם לדעת.

בדיוק עלינו למסלול, ובגדוד שלנו היה באותו זמן אימון קיץ בתבץ,

אני הייתי 8 חודש בצבא באותו זמן, והיו חילים לא עברו בוחן מסלול,

אז שלחו את הפלוגה שלנו לפלס (בחמדת ,בסיס אימונים של טירונים של חטיבת כפיר)

שלחו את כל הפלוגה שתעזור לאלו שלא עברו את הבוחן מסלול.

ובזמן הזה אוגוסט 07 התגיסו ,וחתמו על ווסטים וכל הציוד שלהם היה על המיטות,

היו שם ווסטים חדשים דנדשים, והיה הפיתוי קשה,

אז אני הלכתי עם עוד כמה בני מחזור ולקחנו כל אחד לעצמו ווסט.

אני לא רוצה לדבר בשם של אחרים, אז אני יגע בפרטים ששייכים לי.

בסופו של דבר הקצינים אמרו להחזיר את הווסטים וזה הגיע למג"ד שלנו, אז עלינו למשפט.

אני אישית קבלתי 21 יום ריתוק.

באותו זמן הייתה לי חברה והיא הייתה צריך לטוס בעוד 25 יום לחצי שנה,

ואני כבר הייתי שבוע בבסיס, אז זה היה יוצא לי 28 יום בלי לראות אותה בכלל רק לפני הטיסה.

אני בקשתי שיחה עם שלמה באותו יום שקבלתי את הריתוק, והסברתי לו את המצב

ושאני הייתי מיואש ורציתי לברוח הביתה בשביל להיות איתה.

אולי זה קיצוני אבל אז זה היה משהו גדול בשבילי.

הוא נתן לי את המילה שלו שיום ראשון אני יצא ל24 שעות בשביל להיות אתה,

 ו4 ימים לפני הטיסה אני אלך ואהיה אתה.

בשביל לצאת ליום אחד הזה, שלמה היה צריך לשבור את המילה של המג"ד ולתת לי לצאת.

ויום ראשון בא וכבר היה מאוחר, חשבתי שכבר הכל אבוד

ומה שנשאר זה לקחת את הדברים שלי וללכת.

וברגע האחרון שלמה בא ואמר לי - אתה יוצא עכשיו הביתה,

הוא גם סידר לי טרמפ עד הבית.

יותר מזה אי אפשר היה לבקש.

מה שיש לי להגיד על שלמה זה שהוא גרם לי להבין שיש אנשים טובים ומתחשבים.

זה משהו שאני אזכור כל החיים.

הוא העיר את עיניי לדברים אחרים, ושקורים דברים טובים אם מאמינים ולא מוותרים.

אני מקווה שהסיפור שלי עזר,

ומקווה שאני זה פיסה קטנה מכל הדברים הטובים ששלמה עשה.

לא אמרתי לו אישית תודה רבה,

 שלמה אני לעולם לא  אשכח אותך

היית לי חבר בשעת צרה.

לא אשכח את הרגע הזה שהייתי חייל בודד וכל פעם היה דואג לי הכל כשהייתי בפלחו״ד...

לא אשכח, פעם אחת אפילו גרביים חדשות הביא לי, כי לא היה לי מה לשים.

ויש לי עוד מלה לספר עליו, על כמה הוא היה בין אדם ממש טוב סמ״פ שלי...

כמה חסר!

יהי זכרו ברוך..

הפעם האחרונה שראיתי את שלמה זה היה ביום שישי בצהרים, באנו להורים לשבת, יצאתי רגע לחנייה להביא משהו מהאוטו ובדיוק שלמה הגיע. הוא חנה ויצא מהרכב הצבאי שלו ואני זוכרת שמה שעבר לי בראש כשראתי אותו זה 'עדינו העצני' איזו עוצמה יש במראה שלו אך עם זאת איזה אצילות ועדינות..

באיסרו חג שבועות, חגי בננו הרגיש לא טוב. לאחר שאכל במסעדה בקניון במעלה אדומים החל לסבול מכאבי בטן קשים ביותר. הוא התעלף בבית והזמנו מד"א. הגיעו מיד אפי לובינר ואחריה זוהר לומר. פינו את חגי כשהוא עדיין לא מתעורר וכמובן שדאגתי מאוד מאוד. באמבולנס חיכה שלמה שישב לצדנו כל הדרך. הכרתי אותו כבחור שקט ומופנם שלא מרבה לדבר... בטח לא עם מבוגרים. לאורך כל הנסיעה דבר איתי, ועודד אותי. כל הזמן אמר לי שיהיה בסדר... לא יודעת אם באמת ידע זאת בוודאות אבל מצא את המילים הנכונות והמרגיעות כדי להעביר את הנסיעה בטוב. עם הגיענו לפתח של שערי צדק, חגי התחיל להגיב. שלמה כל כך שמח ולפני שחזר ליישוב בא לבקר אותנו במיון לוודא שאכן המצב בסדר. עם יציאתו אמר לי שילך להגיד לאריה שהכול בסדר. נחקק על לוח לבי.

יהא זכרו ברוך

באהבה מלכה

איש ענק .
זכיתי שהוא היה המ"מ שלי ולאחר מכן הסמפ... הוא היה קודם כל אדם ענק שמקשיב לחייליו כאילו הם בניו ורק אחר כך מפקד מהמעלה הראשונה מקצועי ודבק במטרה. יהי זכרו ברוך.

זכיתי להיות תחת פיקודו של שלמה היקר ז"ל. איזה בחור ענק, איזה קצין למופת אבל לפני שהוא היה קצין הוא קודם כל היה בנאדם, כמה טוב לב וכמה הקשבה ויחס לכל חייל וחייל כאילו היה בנו יחידו ממש כך... מתגעגע ...

מי שמכיר אותי יודע שמעולם לא הסתדרתי עם מסגרות, יעידו על כך מספר בתי הספר שהייתי בהם במשך 12 שנות לימודיי ( המספר שמור במערכת).

כך גם בצבא , מבחינת "חיילות" הייתי גרוע מאוד,  יום אחד במקום להתכונן למעצר שהמחלקה שלנו הייתה צריכה לבצע, נכנסתי לאמבטיה של בוץ חם שנוצרה מפיצוץ צינור מים חמים בבסיס, המג"ד והמח"ט שבאו לאשר את המעצר עצרו לידי ולא האמינו למראה עיניהם, פשוט התפוצצו מצחוק...

באופן קבוע הייתי קופץ לאירועים כנהג האמר עם קפקפי טבע וחולצה בחוץ.

אבל מבחינת נתינה מסירות ורעל, הייתי הראשון או כמו שאיתן מרחבי הסמ"פ היה אומר לי תמיד: תגיד שאתה השני הכי טוב.

שלמה קרויזר ז"ל היה המפקד מחלקה שלי, וכפי שתיארתי הייתי חייל בעייתי מאוד, שלמה לא התרגש מזה, להיפך הוא ניצל זאת לטובה ברגישות מדהימה!!! מצד אחד ניסה בעדינות לשפר את הצד החלש - החיילות שלי, ומצד שני שם זרקור ענק על הצד החזק שלי - המסירות הרוח והרעל.

עברתי כמה מפקדים בסדיר ובמילואים וכולם היו טובים.

אבל שלמה היה שונה מכולם, הוא היה מבחינתי כל מה שטומנת בחובה ההגדרה "מפקד", זה שאפשר לסמוך עליו בעניים עצומות כשהוא מוביל פעולה, ואפשר לדעת בביטחון שהוא יודע מה עושה, והוא מבין את האחריות הגדולה הרובצת על כתפיו, הוא יצר קשר אמיץ ואמיתי עם כולנו, ואנחנו סמכנו עליו.

יום אחד שלמה אומר לי:  "אני הולך להיות סמ"פ ואני רוצה שאתה  תהיה הנהג חפ"ק שלי, אני סומך עליך ורוצה שתהיה לידי".

נורא שמחתי והתמלאתי גאווה ששלמה סומך עלי ורוצה שאהיה צמוד אליו, הוא שלח אותי להכשרה קצרה של 3 ימים בבא"פ לכיש, ובסופה הייתי צריך להתחיל את התפקיד.

לצערי הרב המדריך בהכשרה החליט לזרוק אותי כבר ביום הראשון משום שעשיתי על דאווינים, ולקחתי סיבובים בשטח על 80 קמ"ש עם יד אחת על ההגה, וזרקתי זנב...

חזרתי בבושת פנים לבסיס ועדכנתי את שלמה, הוא כמובן התאכזב אבל לא כעס עלי, להפך הוא עודד אותי.

בנקודה זו בערך דרכינו נפרדו אבל דמותו רוחו ופועלו השאירו עלי רושם עצום עד היום.

אור לב' כסליו תשס"ח נהרג בתאונת דרכים, בן 24 היה בנופלו .

יהיה זכרו ברוך!

לא הייתי חייל טוב. זה אולי מפתיע את מי שמכיר אותי מרחוק, זה לא כל כך מפתיע את מי שמכיר אותי מקרוב יותר.

אחד הקצינים שלי הזהיר אותי פעם שאני עלול להיות החייל השני שלו אי פעם שהוא קושר, קצין אחר התפוצץ עלי בזעם שלא ראיתי כמוהו לפני כן או אחרי כן.

ואחרי עוד מריבה על איזה צדק שטותי עם סמל, כשכל אחד היה מתייאש, המ"פ החליט שזהו - אתה הולך למחלקה של שלמה.

על שלמה הסתובבו בגדוד אגדות. אמרו שאין חייל שהוא לא יכול להסתדר איתו. אמרו שהמח"ט אומר שמלבד הסיירות שפעלו בגזרה, רק על שלמה הוא סומך שיוביל כוח לתוך יריחו.

אבל לא בגלל זה חלמנו על המחלקה שלו, ידענו שהוא טוב לחיילים שלו, שכל מי שלא מסתדר עם הצבא, והצבא מנגד - לא מסתדר איתו, מוצא את היכולת שלו להעביר את השירות הצבאי הזה בצורה חלקה תחת הפיקוד של שלמה.

ובערב חג סוכות אחד עמדתי להתארס. שלמה ניגש אלי ואמר לי שיש לו בעיה של כוח אדם ולא אוכל לצאת. עמוק בתוך הרגשות שלי אל מי שהייתה אז החברה שלי, עמוק בתוך התחושה שהרגש שלי כל כך ייחודי ושונה והעולם חייב לספק לי את הצורך הזה, הסברתי לו שאלו אירוסין, לא משהו שכדאי או נכון לוותר עליו. "אם תכין רשימת שמירה שבה אתה לא נמצא במשך 48 שעות ואף אחד לא טוחן יותר מדי זמן בעמדה, תוכל לצאת" הוא ענה. חצי שעה אחר כך ניגשתי אליו עם הרשימה והוא הודיע לי שאחכה לחילוף המשמרות בסיור כי הוא ייקח אותי לתחנת האוטובוס.

זה יכול היה להיות סיפור נחמד, מין זיכרון כזה לספר לילדים. אבל כשחזרתי קרא לי מפקד הפלוגה: "שמעתי משלמה שעשית רשימת שמירה טובה" הוא אמר "שלמה הציע שאתה תעשה את רשימת השמירה של הפלוגה מעכשיו".

ככה בשקט, מצא לי שלמה תפקיד שהייתה לי בו תחושה של משמעות, שהיה בו קצת אתגר אינטלקטואלי, ובעיקר שנתן לי את השקט שלי להתעסק בנושאים שלי, ובהמשך להיות נחוץ פחות בפלוגה ולצאת יותר בתור נשוי. פתאום הדאגה של שלמה התבררה כדאגה כללית, לא עזרה באירוע נקודתי.

בשנה האחרונה שלי בצבא כבר הייתי במקום אחר. שקוע בלימודים ומנסה להתמודד עם משפחה בהקמה. הידיעה ששלמה נהרג בתאונת דרכים תפסה אותי לא מוכן. לא חשבתי שהעולם מושלם. כבר הרגשתי חריקות בחיים שלי, כבר איבדתי חבר בתאונת דרכים, כבר חוויתי קשיים שהתחילו את תהליך ההתבגרות שהצבא כשל להעביר אותי. אבל זה לא אמור היה לקרות לשלמה. היינו אמורים לארגן פעם מפגש של המחלקה והוא היה יושב שם. מישהו היה צוחק על זה שמוזר לראות אותו כשהוא לא עם גופיה והוא כנראה פשוט היה מחייך. מישהו היה נזכר באיזה עונש שהוא נתן למחלקה והוא היה יושב עם מבט מתנצל שאומר "חבר'ה, לא הייתה לי ברירה". אני כנראה הייתי מספר על כל הפעמים שהוא תפס אותי עם הטלפון בעמדה וההערה היחידה שהוא העיר הייתה שמישהו אחר יכול לתפוס אותי ומישהו אחר לא רק יעיר, וכולם היו כנראה מהנהנים בהסכמה.

אז סיפרנו את כל זה בשבעה. ולרגע אחד, שנה אחרי שהמחלקה של שלמה התפרקה, נפגשנו שוב. ואז התפזרנו ואנחנו עדיין חברי פייסבוק ולפעמים אנחנו נפגשים במקרה, או שולחים הודעה או נפגשים במילואים עד שגם מהם אנחנו נושרים אחד אחד. ופעם בשנה, שלמה מחייך אלי מהפיד, עדיין עם הגופיה שלו או עם מדים. ואין לו את הקמטים שיש לנו, ואין לו את הילדים שיש לנו, ואין לו מבט שמכיר את כל הרפש של העולם שהזמן גילה לנו שהדרך אל האושר עוברת דרכו.

יש לו רק חבורה של ילדים שצעירים ממנו בשנה או שנתיים לדאוג להם, ויש לו חיוך, כי הוא כנראה ידע שהוא מצליח.